יעקב שחר היה במשך שלושה עשורים הסמל של מכבי חיפה. האיש שהציל את המועדון בתחילת שנות התשעים שהכניס יציבות כסף וסטנדרטים והפך את הקבוצה לאימפריה מקומית. תחתיו מכבי חיפה זכתה באליפויות חזרה לליגת האלופות וביססה תרבות של מועדון גדול. כל דבר טוב שקרה במכבי חיפה עבר דרכו ולכן גם הביקורת של השנים האחרונות חריפה יותר. כי כשאתה בונה הכול אתה גם זה שנמדד כשהכול מתחיל להיסדק.
הקדנציה של ברק בכר הוכיחה כמה מכבי חיפה יכולה להיות גדולה כשהמערכת מסודרת. מינוי חד סמכות ברורה מאמן עם מעמד עם דרישות ועם רעב. שלוש אליפויות רצופות קמפיין ליגת האלופות ותחושת עליונות ברורה בליגה. זו לא הייתה מקריות זו הייתה מערכת שעבדה נכון. אבל מועדון גדול נמדד ביכולת לשמר הצלחה. העובדה שבכר לא קיבל הארכת חוזה מוקדמת וברורה בזמן שיאו יצרה תחושת פספוס ניהולי. מאמן ברמה הזו הוא נכס אסטרטגי ואתה לא נותן לו להתנדנד.
לא ייתכן שמאמן מצליח כמו ברק בכר צריך להתעסק בפוליטיקה פנימית במקום בהצלחת הקבוצה. מאמן צריך להיות נקי בראש ולדעת שמאחוריו עומדת מערכת מקצועית רצינית שממוקדת אך ורק בהצלחה. כשהמאמן נאלץ לנווט בין מוקדי כוח ובין דמויות עם סמכות לא ברורה האנרגיה הולכת למקומות הלא נכונים. במקום להתרכז בדשא הוא צריך לנהל מאבקים פנימיים וזה פוגע בקבוצה.
במקביל המערכת שידרה רצון לשמר דמויות אחרות בתוך הארגון. לא מדובר בהתקפה אישית אלא בשאלה של תפיסה. התחושה ביציעים היא ששחר של השנים האחרונות מעדיף אנשים שלא יאתגרו אותו יותר מדי. אנשים שצמחו מתוך המערכת אנשים ללא מעמד עצמאי חזק במיוחד כאלה שלא יבואו בדרישות תקציביות כבדות או עם כוח ציבורי גדול. זה אולי מייצר שקט ושליטה אבל שקט לא מביא תארים. מצוינות מביאה תארים ואנשים מצוינים לא מהנהנים לכל מילה.
המקרה שמסמל בעיני רבים את עומק הבעיה הוא שחרורו של דיא סבע. שחקן ישראלי מהכישרוניים בליגה שחקן של מספרים שערים ובישולים שיכול לשחק בעמדת עשר ולשנות משחק. במקום לבנות סביבו הוא עזב בזמן ששחקנים שנתפסים כבינוניים יותר נשארו בסגל. זו החלטה שמעלה שאלות קשות על שיקול הדעת המקצועי ועל סדרי העדיפויות. כששחקן עם תרומה מוכחת יוצא מהמערכת והקבוצה לא מתחזקת משמעותית במקומו התחושה היא של חוסר עקביות ושל ניהול לא חד.
וכשזה מצטרף לחילופי זרים תכופים לבניית סגל לא מאוזנת לפציעות שחוזרות עונה אחרי עונה ולחוסר יציבות בעמדת המאמן מתקבלת תמונה רחבה יותר. לא מדובר באירוע נקודתי אלא בדפוס. החלטות שנראות שרירותיות ולא תמיד חלק מתוכנית ארוכת טווח ברורה. מערכת שבה אין היררכיה מקצועית אחת חדה שמובילה את הכול.
הפרדוקס כואב. האיש שבנה את מכבי חיפה המודרנית מתקשה היום לייצר את אותו סדר שאפיין אותו בעבר. ייתכן שזה עניין של עייפות החומר ייתכן שזה הגיל וייתכן שזה הרצון לשמור על שליטה במקום להפקיד את ההגה בידיים אחרות. אבל בכדורגל מודרני בעלים גדול צריך לדעת מתי לסגת צעד לאחור ולהביא אנשים חזקים באמת גם אם הם יקרים גם אם הם דורשים וגם אם הם מתווכחים.
אי אפשר למחוק את ההיסטוריה. יעקב שחר יישאר לנצח חלק מהזהות של מכבי חיפה. אבל מועדון חי בהווה וההווה מרגיש תקוע. יש תחושה שאין מקצועיות מספקת שאין הנהגה חדה שמובילה קדימה ושיש יותר מדי שיקולים שאינם טהורים מקצועית. התחושה הקשה ביותר בקרב האוהדים היא לא של הפסד כזה או אחר אלא של דעיכה איטית ושל כאוס במקום חזון.
וכאן מגיעה השאלה הכואבת ביותר. אולי דווקא מתוך אהבה למועדון יעקב שחר צריך לשקול צעד אחורה. לא כמחיקה של עברו אלא כהבנה שהמועדון גדול מכל אדם. אם השליטה כבר לא מלאה ואם המערכת כבר לא מתפקדת כמו פעם אולי הגיע הזמן לאפשר דור חדש של הנהגה. כי כרגע כך לפחות מרגיש חלק גדול מהקהל שחר כבר לא מצליח לשלוט במכבי חיפה כפי ששלט בעבר ובמקום להרים את המועדון ההחלטות האחרונות רק מעמיקות את המשבר.
תגובות