המשחק בין מכבי חיפה ל־הפועל פתח תקווה היה אמור להיות עוד ערב כדורגל טעון בסמי עופר. קצב גבוה, מאבקי מיקום וקהל דוחף. במקום זה הוא הפך לעוד דוגמה מתסכלת לבעיה רחבה יותר, רמת השיפוט בליגה והאופן שבו איגוד השופטים בישראל מנהל את אחד התפקידים הרגישים ביותר בכדורגל הישראלי.

אביעד שילוח לא היה אמור להיות הסיפור המרכזי של המשחק. שופט טוב כמעט ואינו מורגש. אבל כאשר השריקות הופכות לרצף שמוציא שחקנים מאיזון, מבלבל את הקצב ומייצר תחושת חוסר צדק מתמשכת, קשה להתעלם.

כבר בדקות הראשונות הורגש קו שיפוט לא עקבי. בדקה ה 11 עבירה ברורה של שחקן פתח תקווה הסתיימה בשריקה נגד עיסאת. שתי דקות לאחר מכן פאול מובהק על אוחנה לא זכה להתייחסות כלל. שחקנים מנסים להבין איפה עובר הקו, מה מותר ומה אסור, וכשאין אחידות המשחק מתפרק. במקום זרימה יש עצבים. במקום כדורגל יש ויכוחים.

בדקה ה 22 נוספה שריקה לעבירה של רטנר במהלך שנראה נקי. ואז הגיע הרגע בדקה ה 36, אירוע ברחבה שנראה כפנדל ברור לזכות חיפה. המגע היה, השחקן הוכשל, והציפייה הייתה שלפחות תתבצע בדיקה יסודית. אלא שלא הייתה תחושה של בחינה אמיתית. צוות ה VAR שאמור להיות רשת הביטחון של השיפוט לא התערב באופן ששינה את ההחלטה. כאן כבר לא מדובר בטעות רגעית של שופט במגרש אלא בכשל מערכתי. מערכת שנועדה לתקן טעויות ברורות פשוט לא עשתה זאת.

וכש VAR מתעלם מפנדל שנראה ברור לעין עולה שאלה מהותית. מהו הרף להתערבות. האם הטכנולוגיה משמשת ככלי אמיתי לצדק או כחותמת גומי להחלטה הראשונית.

המחצית השנייה המשיכה באותו קו. בדקה ה 55 נעצרה מתפרצת של חיפה בשריקה נגד מלמד למרות שהקוון לא הרים דגל. זו לא רק טעות טכנית אלא פגיעה במהלך התקפי מבטיח. בדקה ה 80 נשרקה עבירה לטובת פתח תקווה על חוסר מגע וכאשר חזיזה בא בטענות וספג דחיפה המשחק שוב לא נוהל בתקיפות שהייתה נדרשת. בדקה ה 87 קרן ברורה לחיפה הפכה לבעיטת שוער. בדקות כאלה כל החלטה קטנה יכולה להיות מכרעת.

אבל מעבר לכל אירוע נקודתי התחושה הייתה של איבוד שליטה. לא הייתה אחידות, לא הייתה סמכות שקטה ולא הייתה תחושת ביטחון. וזה מחזיר אותנו לשאלה הגדולה יותר, מה קורה לשיפוט הישראלי.

ההתאחדות לכדורגל בישראל ואיגוד השופטים מדברים שנים על מקצוענות, על הכשרות ועל סטנדרטים אירופיים. אבל בפועל יותר מדי משחקים מוכרעים או מוכתמים בתחושה שהשופט הוא גורם משפיע מדי. האם השופטים של היום הם באמת מקצוענים במלוא מובן המילה. האם הם זוכים להכשרה, לבקרה ולמשוב ברמה שמצופה מליגה בכירה. או שמא המערכת מגוננת, ממחזרת וממעטת לקחת אחריות פומבית.

במדינות רבות טעויות שיפוט קשות זוכות לשקיפות. שיחות VAR מפורסמות, ניתוחים מקצועיים והודאות בטעויות. בישראל השקט רועם. אין הסברים, אין לקיחת אחריות ברורה ואין תחושה שמישהו באמת בוחן לעומק את הכשלים.

השופט לא אמור להיות במרכז. הוא לא אמור להרוס משחק. אבל כשקו שיפוט לא עקבי, כשפנדל ברור לא נבדק לעומק וכששריקות קטנות שוב ושוב שוברות מומנטום קשה לטעון אחרת. זה לא רק עניין של מכבי חיפה או הפועל פתח תקווה. זה עניין של אמון.

כדורגל בנוי על אמוציות. אוהדים יכולים לקבל הפסד מקצועי. הם מתקשים הרבה יותר לקבל תחושה שהמשחק לא הוכרע רק על כר הדשא. אם איגוד השופטים רוצה לשמור על אמון הציבור הוא חייב לשאול את עצמו בכנות האם הסטנדרט הנוכחי מספיק טוב. ואם לא מי לוקח אחריות.

כי בסופו של דבר השאלה איננה אם היו טעויות. טעויות תמיד יהיו. השאלה היא האם המערכת לומדת מהן או ממשיכה לשרוק כאילו דבר לא קרה.