יש רגעים בכדורגל הישראלי שבהם אתה עוצר, מסתכל סביב ושואל את עצמך מה אנחנו עושים.

הלילה שבו אוהדי מכבי תל אביב ירו זיקוקים אל ביתו של המאמן מילוש לאזטיץ הוא אחד מהרגעים האלה. רגע שמבהיר עד כמה קל לטשטש את הגבול בין תשוקה לסכנה, בין מחאה לגועל נפש, בין אהבת מועדון לאיבוד מוחלט של מצפן.

לאזטיץ לא היה מאמן מושלם. רחוק מכך. גם הוא ידע שהוא הגיע לבית שבו הסבלנות נמדדת בשניות ולא בחודשים. אבל שום טקטיקה מקולקלת, שום הפסד מביך ושום הרכב תמוה לא מצדיקים את מה שהתרחש מחוץ לביתו. זיקוקים. באמצע הלילה. אל עבר מקום שבו גר אדם. איש. עם משפחה. עם חיים.

אם היינו מדברים על סצנה בסרביה בטורקיה או בדרום אמריקה אולי היינו עוד מגחכים ומסבירים לעצמנו שזה חלק מהכדורגל שלהם. אבל כאן בישראל 2025 בלב רמת גן זה כבר לא אקט של תשוקה. זה ונדליזם. זו אלימות. זה פחד שמטפטף לדלת הקדמית של אדם שבסך הכול עשה את עבודתו לטוב ולרע.

וכאשר המאמן מודיע על עזיבתו מיד אחרי האירוע אין צורך ביועצי רמזים. הוא לא עזב בגלל ההרכב מול חדרה ולא בגלל החלטה על חילוף בדקה 70. הוא עזב כי הובהר לו שאין גבולות. כי אנשים שהיו אמורים להיות אוהדי קבוצה התנהגו כמו גורם מאיים.

מכבי תל אביב הפסידה הרבה יותר ממאמן

אפשר לאהוב את לאזטיץ ואפשר גם לא. ממש לא חייבים. ביקורת על עבודתו לגיטימית לחלוטין ואפילו מתבקשת. אבל מה שקרה כאן מייצר תקדים מסוכן. אם קבוצה לא מנצחת פשוט מפעילים לחץ אישי על המאמן בביתו. וזה כבר לא עניין של מכבי תל אביב. זה מסר שבשקט הופך לנורמה. וזה מסר מפחיד.

אף מאמן ישראלי או זר לא ישמח לחיות במציאות שבה הפסד או החלטה מקצועית יכולים להסתיים בחרדה בבית הפרטי. זו לא אווירה תחרותית. זו אווירה רעילה.

והאמת שגם מכבי תל אביב הפסידה כאן. לא רק את המאמן אלא גם מעט מהכבוד מהאחריות ומהיכולת לנהל מועדון יציב. במקום שהמועדון ישדר מסר ברור וחד משמעי של גיבוי וסדר הוא מצא את עצמו מגיב לשריפה שכבר התפשטה.

איפה הנהגת האוהדים ואיפה הגבולות

למכבי תל אביב יש קהל ענק מגוון ומלא תשוקה. רובו המוחלט אנשים טובים שעובדים קשה כל השבוע ומחכים לשעתיים וחצי של בריחה מהחיים. אבל כשאירוע כזה קורה השקט של הרוב כבר לא מספיק.

הארגונים הדמויות הבולטות המובילים כולם שותפים ליצירת תרבות אוהדים. ואי אפשר לרצות ליהנות מהכוח של קהל ענק ורועש ובאותה נשימה להתנער מאחריות כשהשוליים פורצים גבול ומידרדרים לאלימות.

זה רק זיקוקים באמת

יש מי שינסה להקטין ויגיד נו באמת מה קרה רק זיקוקים. אבל מי שאומר את זה לא מבין דבר אחד בסיסי. זיקוקים בבית של אדם זה לא גימיק. זה איום. זו חדירה לשטח הפרטי שלו. זה מסר. אנחנו יודעים איפה אתה גר ואנחנו מסוגלים להגיע לכאן שוב.

זה לא פאניקה של מאמן זר רך מדי. זה פחד אמיתי. ובצדק.

בסוף היום הפסדנו כולנו

כשהתשוקה הופכת לאלימות הכדורגל מפסיד.

כשהמחאה הופכת לבהלה הקשר בין קהל למועדון מתפורר.

וכשהמאמן עוזב לא בגלל כדורגל אלא בגלל זיקוקים בבית משהו עמוק במגרש הישראלי מתעוות.

אפשר לבקר את מכבי תל אביב את ההנהלה את ההחלטות המקצועיות את הכל. אבל אסור לתת לרגעים כאלה לעבור בשתיקה. אחרת הפעם זה זיקוקים. פעם הבאה מי יודע.

הכדורגל שייך לכולנו. גם האחריות.

והלילה שבו קבוצת אוהדים החליטה שזה בסדר להפוך את בית המאמן לשדה קרב קטן היה הלילה שבו עברנו קו אדום.

האמת הפשוטה

זה לא ניצחון של מחאה

זה הפסד של תרבות