אייל בגלייבטר: "במכבי פתח תקווה שחררו אותי בלי הסבר; בכדורגל הישראלי מחפשים קיצורי דרך"

אייל בגלייבטר, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם מכבי פתח תקווה, התארח בפרק ה-53 של הפודקאסט "מחצית בשכונה" בהגשת רון עמיקם ושחזר קריירה ארוכה שכולה כמעט בצבעי הכחול-לבן של המלאבסים. בגלייבטר, שהצטרף לבוגרים כבר בגיל 16 ויצא לשנתיים בלבד בבלגיה לפני ששוחרר מהמועדון ב-1996, לא הסתיר את האכזבה מהדרך שבה הסתיימה דרכו בקבוצה – וגם סיפק מבט חד על מצבו של הכדורגל הישראלי והפערים בגידול שחקנים צעירים.

לדבריו, הקריירה הייתה עשויה לקבל תפנית כבר בשנות השיא כששמו הוזכר בקשר למעבר למכבי תל אביב ולמכבי חיפה. "היו דיבורים והיו גם הצעות, כולל כסף ושחקנים בתמורה", סיפר. "אני מאמין שהקריירה שלי הייתה יכולה להיראות אחרת, אולי אפילו טובה יותר, אילו המעבר היה יוצא לפועל. אבל אז חוקי ההעברות היו שונים והכרטיס היה בידי המועדון. זה נתקע ולא יצא לדרך". לצד התחושה שפספס צומת משמעותית, הוא מודה שכוח האופי שלו – הישיר והממלכתי – אולי בלם מהלכים חריפים יותר להוצאת מעבר גדול לפועל: "לא הייתי אגרסיבי מספיק כדי לפרוץ החוצה בכל מחיר. בסוף כן רציתי צ'אנס באירופה והצלחתי לצאת, אבל זה הגיע מאוחר יחסית".

כשנשאל מדוע מכבי פתח תקווה התקשתה לאורך שנים לאתגר את הגדולות על תארים, בגלייבטר מצביע על מאקרו ועל מיקרו גם יחד: "זה גם הגודל של המועדון וגם היכולות הכלכליות. בכל העולם, הקבוצות עם התקציבים הגדולים לוקחות את רוב התארים. כשאין קהל גדול שממלא אצטדיון באופן קבוע – 500, 700 או אלף איש – קשה לבנות מומנטום מתמשך של אליפות".

במישור הרחב יותר של הכדורגל הישראלי, הוא לא חוסך ביקורת. "יש כאן בעיה תרבותית-מקצועית שחוזרת על עצמה. אנחנו לא מספיק מקצועיים ולא מספיק יסודיים, ורוצים קיצורי דרך. גם אם נגיע לטורניר גדול – אם זה לא קורה באופן עקבי, זה לא מלמד על תהליך נכון". לדבריו, נקודת התורפה המרכזית היא שלב עיצוב השחקן: "אין מספיק אקדמיות ופנימיות איכותיות שמגדלות שחקנים מגיל צעיר מאוד. דווקא בגילים שבהם בונים אישיות, טכניקה ופיזיות – צריך את המאמנים הכי טובים ואנשי המקצוע הכי מדויקים. שם אנחנו עדיין לוקים".

על תקופת משפחת לוזון במכבי פתח תקווה הוא מדבר בשני קולות – הערכה לצד כאב אישי. "הייתה תחושה שמכניסים רוח חדשה של חלום גדול, מצוינות ושאיפות. חיזקו את הסגל ונוצר סביב המועדון וייב חיובי. הם עשו דברים אדירים ושמרו על יציבות כלכלית". עם זאת, זיכרון היום שבו הוזמן למשרדו של עמוס לוזון ב-1996 עדיין צורב: "הייתי כמעט בן 33, קפטן הקבוצה. הפסדנו 3:0 לבית"ר ירושלים במחזור הראשון, ולמחרת נאמר לי שאני עולה ליציע ומשוחרר. לא קיבלתי הסבר". בדיעבד, הוא מעריך שהיו גם מניעים כלכליים ושיקולים מקצועיים: "היה לי חוזה לשנתיים נוספות, ורצו להחתים את עידן טל שנחשב אז לפוטנציאל גדול. הכול התחבר לאותה נקודת זמן. יש דפוס כזה ששחקני בית דומיננטיים לא תמיד מסיימים כאן את הקריירה".

הפרידה המהירה הובילה גם להליך משפטי מתיש. "מבחינה פיזית יכולתי להמשיך לשחק עוד כמה שנים טובות", הוא מספר. "על פי עצת עורך הדין עברתי לטייבה כדי לצמצם נזק למכבי כי הייתי תחת חוזה. אבל מרגע שנכנסתי להליכים – קיבלתי גועל נפש מכל הצדדים. זה גמר לי את הקריירה מוקדם ממה שחשבתי".

אחרי התלייה המוקדמת של הנעליים, קיווה בגלייבטר להשתלב במועדון בו גדל בתחומים ניהוליים או מקצועיים – על הדשא או מאחורי הקלעים. "דמיינתי את עצמי נשאר במערכת – כמאמן, כמנהל טכני או בתפקיד מקצועי בבוגרים. אחרי כל כך הרבה שנים, גם שלי וגם של המשפחה שלי מסביב לקבוצה, ציפיתי שזה יקרה. זה לא התממש – והאכזבה הייתה גדולה".

כשהוא מביט אחורה, בגלייבטר נוגע גם במודלים שהשפיעו עליו כשחקן. "היו אומרים לי שיש דמיון ביני לבין גיורא שפיגל מבחינת הסגנון. כילד ראיתי אותו משחק בצרפת, ובהמשך פגשתי אותו על המגרש. ברור שהוא היה שחקן גדול ממני, אבל יש נקודות דמיון שאנשים זיהו". לצד ההשוואות המחמיאות והצמתים שפספס, הוא מקפיד להשאיר מקום לאהבה הישנה: "מכבי פתח תקווה היא הבית שלי. לא הכול היה קל, אבל חלק גדול ממני תמיד יישאר שם".

לסיום, הוא שב למסרים שהכי חשובים לו כיום – בנייה נכונה לאורך זמן והשקעה אמיתית בדור העתיד. "כדי לצמצם פערים צריך תשתיות, עקביות וסבלנות. זה לא קורה ביום. אם תהיה כאן עבודה מקצועית אמיתית מגילים צעירים, נראה יותר שחקנים ישראלים שמגיעים רחוק – וגם המועדונים, כולל מכבי פתח תקווה, יוכלו לחלום גבוה יותר ולשבור את תקרת הזכוכית".